© 2023 by violeta Proudly created with Wix.com

צרו קשר

  • Instagram Social Icon
  • Google+ Social Icon
  • Facebook Social Icon
  • YouTube Social  Icon

 ויולטה ברזיל - קרנבל ברזילאי לאירועים

רקדניות ברזילאיות, מתופפי בטוקדה וקפואריסטים

violeta1brazil@gmail.com  |  052-6885560 :טלפון

תיפוף הבטוקדה ככלי מחנך

מאת: ענבר אופק דן
מורה למוזיקה בחינוך המיוחד, בית הספר לחינוך מיוחד "נירים", מעלה אדומים, לתלמידים בעלי קשיי התנהגות

ברוב המקרים שאני מספרת בהם על פרויקט התיפוף החברתי, פרויקט שאני מובילה כבר יותר מארבע שנים, התגובה היא 'יופי, שיהיה להם היכן לפרוק את האנרגיה שלהם...' אך מבט מעמיק על היוזמה מגלה כי התלמידים נדרשים לקיים רבדים רבדים של עבודה נפשית ומנטלית, שהיא כמובן הרבה מעבר לפורקן אנרגיות

לא אוכל לשכוח בקלות את פני הילדים שראיתי כשחילקתי להם מקלות ודליים לראשונה. לפני כחמש שנים, כשהם אוחזים במקלות, אמרו פניהם, מצד אחד - 'אנחנו שולטים במצב, הלא המקלות בידינו', ומצד אחר, הם נצבעו בהבעה שמעלה חשש - 'את בטוחה שזה מה שאת רוצה? כי עכשיו הבלגן יחגוג כאן'... לתת לתלמידים שלי מקלות ודליים - זה היה ממש לתת לחתול לשמור על השמנת, ובמקרה זה שמנת מקסימה ורעשנית במיוחד

ואכן הבלגן חגג. המולת ילדים ו-20 מקלות תיפוף מתעופפים באוויר. היה זה אותו תוהו ובוהו שכולנו (כולל אני) חוששים ממנו. פעמים רבות באתי לשיעור עם מערך מוכן וסדור, אבל בעבודה מסוג זה חייב המורה לגלות גמישות ופתיחות למה שיפתח השיעור ויוציא החוצה. יש דברים שלומדים רק בטבילת האש הזאת של השדה החינוכי

לפעמים שיעור יהיה שיחת מוטיבציה ארוכה על הצורך והשאיפה להתחיל מחדש. לא משנה איזה יום קשה היה לי אתמול, הוא יסתיים ב-10 דקות של תיפוף, ומובן שבשיעור כזה לא אספיק ללמד את החומר. אבל מהו אותו 'חומר'?... בתור מורים, אנחנו שואפים, כל אחד בתחומו, לצייד את תלמידינו בידע. אך, מעבר לכך, אנחנו חולמים לחנך את הדור הבא להיות בני אדם טובים וחזקים ושלמים, לפתח רגישות לסביבה ולחפש דרך לתרום בעשייה חברתית. בעידן המסכים, שבו כולנו מכונסים למכשירי הטכנולוגיה המתקדמת שלוקחת את כישורינו החברתיים לאחור, אני מוצאת שמעגל תיפוף קבוצתי המתרגל קשב, נגינה משותפת ויצירת גרוב משותף הוא חיוני ביותר

התוף כמחנך

ככל שעובר הזמן אני מתוודעת ליכולת התוף לחנך. דווקא הכלי הקדום ביותר, הפיזי, הקמאי, אולי אפילו החייתי, דווקא הוא יכול לשכלל את האנושיות שלנו. אני רואה תופעות של מאבקים לא פשוטים שהילדים בקבוצת הבטוקדה (בטוקדה - קבוצת נגינה בסגנון ברזילאי) מקיימים בינם לבין עצמם במסגרת התיפוף המשותף: ריסון ושליטה עצמית, הקשבה וכבוד לחבר אחר שמנגן סולו, הרפיה וויתור על תוף שרציתי במיוחד, החזקת קצב עם חבריי לקבוצה, מחויבות לקצב ולקבוצה גם באימונים וגם בהופעות

עם התהליך העמוק והיצירתי נוצר גרוב, נוצרת הקשבה - כמעין פעימת לב משותפת של קבוצה הפועמת כאיש אחד. כשחושבים על זה, הרי קצב וקבוצה מכילים את אותן אותיות...    ולמרות שגיטרה היא כלי הנגינה הראשי שלי, בשש השנים האחרונות אני לומדת תיפוף ונגינה בכלי הקשה במסגרות שונות, וגם באופן פרטי, בקרב מורים מעולים ובהם גלעד דוברצקי, אייב דורון, יעל רוזנבלט ועודד מקבוצת בלאק סמבה

ומה שדחף אותי להגיע, בקיץ האחרון, אפילו עד ברזיל - לבית הספר

הוא התוצאות של שיעורי הבטוקדה שלנו בבית הספר - ile aye בבאהיה 

סמבה בכל מצב

בביקורי בבאהיה שבברזיל, אשר עורר השראה אדירה בעבודתי, זכיתי לראות אימוני בטוקדה בבית ספר בלבה של פבלה, לא רחוק מפלוריניו. שם, בכיתה עם רצפה חשופה, ללא מזגן, החלונות פתוחים לרווחה ביום חם, השמש והחום המעיק חודרים מבעד לחלון, נאספים התלמידים תושבי שכונת העוני הזאת לשיעור בהדרכתו של וניסיוס. הם לובשים את חגורות התיפוף, מחברים את האבזמים לחגורה, עוזרים זה לזה, תולים את התופים ומתחילים. נאספים אל הקצב המהפנט, ולא משנה מה היה אתמול, היום או רגע לפני

אצלנו, במעלה אדומים, בתהליך העבודה של הבטוקדה אנחנו לומדים מהסרטונים של הילדים הללו, אלה המנגנים על אותה רצפה חשופה בתנאים לא פשוטים, וחושבים יחד איזו השראה ניתן לקבל מאותם נגנים צעירים. ההתבוננות בסרטונים הללו מעוררת בקרב הילדים תרבות נגינה מוזיקלית, המתגלה באופן הנגינה שלהם וביכולתם לקחת את המחויבות שלהם כלפי ההרכב קדימה, מעל למה שהם ציפו מעצמם

ואם אפשר לצייד מורים ואנשי חינוך הרוצים להוביל יוזמה בבית ספרם באמירה אחת, נדמה לי שהייתי מנסחת זאת כך: להאמין. לפעול. לא להתייאש. לא לפחד לעבור בתוך הרעש. אנחנו לא מחפשים שקט - הרעש הוא חלק מהעבודה, עבודת החינוך שלנו